Back To Nature With Litay Marcus מהתצוגה של בלנסיאגה לחקלאות במושב, ליאתי מרכוס חוזרת למקום הטבעי שלה, חוות ירקות במקום בו גדלה.

 

 

ליתאי מרכוס חוזרת אל מול המצלמה במפגש שבין אופנה למקום הכי טבעי שלה: החווה החקלאית החדשה שפתחה, "חוות הגבעה", במושב רמות השבים שבו גדלה. החווה עוסקת בגידול ירקות עונתיים, הנקטפים כשהם טריים ומורכבים באופן אישי עבור מי שמגיע לרכוש אותם. על פניו, מדובר בניגוד כמעט מוחלט לעולם שממנו הגיעה: מסלולי תצוגות, אורות, סטים, קמפיינים ומסעות אופנה בינלאומיים. אבל דווקא במפגש הזה מתברר עד כמה שני העולמות יכולים להיפגש.

 

 

 

 

ליתאי היא אחת מהדוגמניות הישראליות שבלטו במיוחד בזירת האופנה הבינלאומית. היא התגלתה בגיל צעיר, ותוך חודשים ספורים החלה לעבוד עם הסוכנויות המובילות בארץ ובעולם. היא השתתפה בשבועות האופנה בפריז, צעדה עבור בתי אופנה נחשבים כמו Balenciaga, Acne, ו-Miu Miu הופיעה בקמפיינים ובמגזיני אופנה גדולים ונחשבה לאחת ההבטחות הבולטות של הדוגמנות הישראלית.

 

 

 

 

בשנים האחרונות בחרה להתרחק מאור הזרקורים ולאמץ אורח חיים המחובר יותר לטבע ולעשייה. השיפט בין עולם הדוגמנות לחיבור לטבע קרה בזמן הקורונה. "פתאום לא היו סופרמרקטים, והתחלתי להבין, רגע, אם פתאום אין סופרמרקט- מאיפה אני אביא את האוכל שלי? אז לאט לאט התחלתי לצאת לגינה, שזה גם היה המקום היחיד בערך שהיה אפשר לצאת אליו, והתחלתי לנסות לגדל בעצמי ירקות, עגבניות... כל מיני דברים."

 

 

 

 

מה שהתחיל מתוך צורך הפך במהרה לסקרנות, ובהמשך לדרך חיים ולעשייה של ממש. מבחינת מרכוס, זה מה שבאמת נותן לה את תחושת הסיפוק. "לקטוף את הירקות זה באמת הרגע הכי שווה ערך לכל העבודה הקשה, ולקטוף את הירקות זה ממש ממלא את הלב." לאחר מכן הוסיפה: "מה שנותן לי השראה זה עצם העובדה שאנשים מגיעים וקונים את הירקות שלי, שאני מרגישה שאנשים לאט לאט מבינים שאפשר לעשות את השינוי לגידול של אוכל בריא."

 

 

 

 

והתחושה הזו של קטיף, טריות ומפגש בלתי אמצעי עם מקור המזון מתחברת לאחת המגמות הבולטות בעולם האוכל בשנים האחרונות: Farm to Table -  הרעיון פשוט, כמעט בסיסי: לדעת מאיפה האוכל שלנו הגיע. להכיר את מי שגידל אותו, להבין מהי העונה שלו, לאכול אותו קרוב ככל האפשר למקום שבו גדל ולתת לחומר הגלם להכתיב את מה שמגיע לצלחת.

 

 

 

 

במובן הזה, החווה של ליתאי היא לא רק מקום שבו מגדלים ירקות. היא חלק מתפיסה רחבה יותר שמחזירה את השאלה הפשוטה: מי גידל את מה שאנחנו אוכלים? והשאלה הזו מקבלת משמעות מיוחדת דווקא בישראל. שהפכה לאורך השנים למוקד של חדשנות חקלאית. המחסור במים והאקלים החם והיבש אילצו אותה להמציא את עצמה מחדש עם טכנולוגיות השקיה מדויקות, שימוש חוזר במים, מחקר חקלאי מתקדם ועוד.

 

אבל לצד כל הטכנולוגיה, יש משהו כמעט הפוך שמושך היום אנשים אל החקלאות: הרצון לחזור לבסיס. מגמת ה Farm to Table- אינה רק שאלה של אוכל. היא חלק מתנועה תרבותית רחבה יותר של חזרה למקומי, לעונתי ולמוחשי. יותר אנשים רוצים לדעת מי עומד מאחורי המוצר שלהם, לבחור תוצרת עונתית, לקנות ישירות ממשקים קטנים, לגדל ירקות בעצמם ולחוות מחדש את הקשר שבין אדמה, עבודה ואוכל. וכאן הסיפור של ליתאי מתחבר גם למגמה רחבה עוד יותר שמורגשת בשנים האחרונות ברחבי העולם: הרצון להאט.

 

 

 

 

אחרי שנים שבהן הקצב רק הלך וגבר, עבודה סביב השעון, מסכים, זמינות תמידית ותרבות של צריכה מהירה, יותר ויותר אנשים מחפשים דווקא את ההפך: לגעת בדשא, לצאת מהעיר, לגדל את האוכל שלהם, לבשל מחומרי גלם עונתיים ולחזור למגע בלתי אמצעי עם האדמה.

 

 

 

 

 

לעיתים מכנים את התנועה הזו Slow Living  והיא לא בהכרח מבקשת לעשות פחות, אלא לעשות דברים בקצב מודע יותר, מתוך חיבור לסביבה ולרגע. במובן הזה, גינה, שדה, אדמה וירקות  שזה עתה נקטפו הופכים ליותר מאשר תחביב או בחירה תזונתית; הם מציעים אלטרנטיבה לאורח החיים המהיר והדיגיטלי.

 

חגי תשרי, שמגיעים בדיוק בתקופה שבה הטבע המקומי נמצא במעבר בין עונה לעונה, נושאים בתוכם את אותו רעיון של מחזוריות. ראש השנה מסמן התחלה, יום הכיפורים מזמין עצירה והתבוננות, וסוכות מחזיר אותנו אל האדמה ואל תוצרת השדה. סוכות הוא במובהק גם חג חקלאי: הוא קשור לאסיף, לסיום מחזור הגידול של הקיץ ולציפייה לגשם ולמחזור החקלאי הבא.

 

 

 

 

יש משהו כמעט סמלי בכך שהשנה העברית מתחילה דווקא בתקופה שבה החקלאי מסתכל קדימה. מה נקצר, מה נאסף, ומה עכשיו צריך להיטמן באדמה כדי שבעונה הבאה יהיה מה לקטוף. במובן הזה, זריעה היא אולי אחת המטאפורות המדויקות ביותר להתחלות חדשות. היא דורשת אמונה בתהליך שאין לנו שליטה מלאה עליו. אתה מכניס משהו קטן אל האדמה, משקה, מטפל ומחכה. אין תוצאה מיידית. אין כפתור שמאפשר לדלג קדימה. יש רק זמן.

 

 

 

 

 

החזרה לטבע היא אולי אחת הדרכים העכשוויות ביותר להתנתק לרגע מהעולם שמבקש מאיתנו להיות כל הזמן בתנועה. היא ניכרת לא רק במעבר לגידול עצמי או לחקלאות מקומית, אלא גם בעלייה בעניין במזון עונתי ומקומי, במלאכות יד, בחיים מחוץ למרכזים עירוניים ובחיפוש אחר חוויות שמחזירות אותנו אל הדברים הבסיסיים והפשוטים.

 

 

 

 

ובתוך כל זה, החווה הקטנה של ליתאי הופכת לסיפור שהוא הרבה מעבר לסיפור אישי.