מפות וינטג' שהפכו לשמלת כלה, חופה בעבודת יד של סבתא והרבה צבע ואהבה. עמית ותום נשארו נאמנים לעצמם ויצרו חתונה שבה האנשים והאנרגיה היו במרכז.

 

"מה זה האנרגיות האלה? מה זה האנרגיות האלה?" מספרת לי עמית בהתרגשות, כשהיא נזכרת באחת התגובות שחזרו על עצמן הכי הרבה אחרי החתונה שלה. לא רק מהחברים הקרובים, אלא גם מההורים ומהאורחים המבוגרים יותר. כולם דיברו על אותו הדבר. אנרגיה. ואם תשאלו אותה? זו כנראה המחמאה הכי גדולה שאפשר היה לתת לה. בזמן שכולם היו בטוחים שמישהי שמגיעה מעולם האופנה, עם אהבה גדולה לאסתטיקה ולפרטים הקטנים, תהפוך לכלה שמתעסקת בכל פרט באירוע, עמית הייתה עסוקה במשהו קצת אחר.

"היה לי מאוד אכפת שיהיה לנו ויזואל מאוד ברור, אבל היה לי חשוב לעצב את האנרגיה של האירוע", היא מספרת לי. בנקודה הזאת בשיחה עצרתי אותה לרגע. "עמית, מה זאת אומרת לעצב אנרגיה?" שאלתי, מסוקרנת. הרי על עיצוב השולחנות, בחירת הצבעים והשמלות כבר שמעתי, אבל איך מתכננים משהו שאי אפשר באמת לראות או לגעת בו? "היה לי חשוב ים או מים, אני חושבת שמים זה אנרגיה של חיים", היא מסבירה. וכאן מתחיל להתבהר הרעיון שלה. מבחינת עמית, המים הם חלק מהאנרגיה שרצתה להרגיש ביום החתונה. לכן, בחירת המקום לא הייתה רק עניין של נוף יפה. היא ותום חיפשו מרחב טבעי, פתוח ומשוחרר, כזה שיאפשר לאנרגיה הזאת לעבור גם לאורחים.

אותה מחשבה ליוותה אותם גם בתכנון רחבת הריקודים, שאותה דווקא לא רצו במרכז האירוע. תום אוהב לרקוד, אבל לא בהכרח לבלות ערב שלם על הרחבה, והיה לו חשוב שגם מי שלא רוקד יוכל ליהנות. "בכל אולם אירועים רחבת הריקודים היא באמצע. זאת אומרת שכל האנרגיה הולכת לאמצע, למרכז של האירוע, ואם אתה לא בתוך הדבר הזה, אז אתה כאילו לא קיים כאורח", מסבירה עמית.

השניים דמיינו משהו שקרוב יותר למסיבת חוף מאשר לחתונה מסורתית. מקום שאפשר לרקוד בו עד שכואבות הרגליים, אבל גם לקחת בירה, להתיישב עם חברים, לנוח רגע על ספה ולחזור לרחבה. בלי להרגיש שמפספסים משהו. וזה בדיוק מה שעמית התכוונה כשדיברה על לעצב אנרגיה. היא ותום רצו שכולם ירגישו בנוח, ייהנו ויעשו מה שטוב להם. מי שרוצה לרקוד, שירקוד. מי שרוצה לשבת עם חברים ולדבר, שיעשה את זה. מבחינתם, האנרגיה הטובה נוצרת כשאנשים מרגישים חופשיים להיות עצמם.

אז איך הכל התחיל ?

עמית ותום יחד מגיל 18. הם הכירו בתיכון, היו חלק מאותה חבורת חברים, ומה שהתחיל כחברות טובה הפך עם הזמן לסיפור אהבה. "באמת בחיי, אני יודעת שזה נשמע מפגר, אבל מ-day one היה לי ברור שאנחנו נהיה ביחד כל החיים", היא מספרת. אני מודה שהמשפט הזה גרם לי לעצור אותה. איך אפשר להיות כל כך בטוחה בגיל 18? עמית מספרת על האמון שהיה ביניהם מהרגע הראשון, על התקשורת הטובה ועל החיבור שפשוט הרגיש נכון.

מאז עברו לא מעט שנים, והשניים הספיקו לעבור דרך ארוכה יחד. עמית עבדה בתחום ההשקעות, התקבלה ללימודי MBA ב MIT, והשניים עברו לגור בבוסטון. בהמשך היא הגיעה לניו יורק להתמחות בלואי ויטון, ותום היה מגיע לבקר אותה. דווקא בניו יורק, העיר שבה ביקרו יחד לראשונה בגיל 18, תום החליט להציע נישואים. בלי הפקה גדולה, בלי קהל ואפילו בלי כריעת ברך, כי עמית הבהירה לו מראש שעל החלק הזה אפשר לוותר. הם ישבו על המזח בוויליאמסבורג, הסתכלו על הנוף ודיברו, כשתום מסתובב כבר יום שלם עם טבעת בכיס, אפילו בלי קופסה, ומחכה לרגע הנכון. "זה היה ממש שלנו", היא מספרת. ואחרי כל כך הרבה שנים יחד, נראה שלא היה צריך הרבה יותר מזה.

ואם כבר מדברים על כל השנים האלה, יש משהו יפה במיוחד בעובדה שלא רק עמית ותום נשארו יחד, אלא גם החברים שליוו אותם מההתחלה. אותה חבורה מהתיכון הייתה שם גם ביום החתונה, כדי לחגוג איתם את הפרק הבא.

חתונה שהיא לא בדיוק חתונה

אחרי שלושה חודשים של חיפושים אחר המקום הנכון, עמית נתקלה בסטורי מאירוע שהפיקה נועה אברהם, מפיקת אירועים. משהו באסתטיקה, באווירה ובדרך שבה האירוע נראה תפס אותה מיד. "פשוט ראיתי את הסטורי הזה ואמרתי  "that's it היא נזכרת. היא מצאה בדיוק את השילוב שחיפשה: אירוע עם אופי, הרבה סטייל ואווירה משוחררת, בלי תחושה שהכול מתוכנן מדי. ומה שהופך את כל הסיפור למעניין אפילו יותר הוא שאת רוב תהליך ההפקה עמית ניהלה בכלל מבוסטון. בין לימודים, עבודה והחיים בארצות הברית, היא מצאה את עצמה בשיחות זום, בפגישות עם ספקים ובהחלטות עיצוביות, לפעמים בשעות מוקדמות במיוחד, עוד לפני שהתחיל יום העבודה שלה.

לאט לאט התחיל להיבנות האירוע שדמיינה. עמית קוראת לו Love Festival, מעין מסיבת חוף שהיא גם חתונה, עם מוזיקה, אוכל טוב, הרבה צבע ובעיקר אנשים שבאו ליהנות. המקום שנבחר היה שטח פרטי באזור עמק חפר, קרוב לים. מרחב פתוח שאפשר היה להפוך בדיוק לסוג החגיגה שעמית ותום רצו. לא אירוע שמרגיש כמו חתונה מסורתית, אלא מסיבה גדולה עם האנשים שהם הכי אוהבים. גם ה ILU היה חלק מהרעיון הזה. ILU, שהיו אחראים על הצד הקולינרי, הציבו מול הנוף לים קאנו מלא בקרח, שעליו הוגשו מנות של דג נא בתוך צדפים. פרט קטן שממחיש את האופי של האירוע: אפילו עמדת האוכל נראתה כאילו היא שייכת למסיבת חוף.

וככל שנכנסים לפרטים, מבינים שהאווירה הזאת לא נוצרה במקרה. מהאוכל ועד לעיצוב השולחנות, עמית ותום בחרו כל דבר לפי מה שהרגיש להם נכון.

בלי פרחים, בבקשה

"אני לא כל כך בן אדם של פרחים", עמית אומרת לי כמעט כבדרך אגב, ומסבירה שגם בחיים האישיים שלה היא לא נוהגת לקנות פרחים הביתה. אז כשהגיע הזמן לעצב את החתונה, אחת הבקשות הראשונות שלה הייתה פשוטה: בלי פרחים. במקומם הגיעו ירקות. כן, ירקות. הרעיון התחיל מתוך חיפוש אחר צבעוניות קצת אחרת. עמית ידעה שהיא אוהבת כתום, ובחרה מפות שולחן בגוון הזה. משם התחילו היא וצוות העיצוב לחפש דרכים מעניינות להכניס צבע וחומריות לאירוע. "ואז אמרנו, וואו, כאילו ירקות זה כל כך יפה וזה כל כך יצירתי", היא מספרת. וככה, במקום סידורי הפרחים המוכרים, נוצרו קומפוזיציות של ירקות, צבעים וצורות שהשתלבו באווירה המשוחררת של המקום.

אבל ככל שהשיחה שלנו מתקדמת, אני מבינה שהבחירות האלה לא נבעו רק מרצון לעשות משהו מקורי. עמית פשוט לא רצתה להכניס לחתונה שלה דברים שאין להם משמעות עבורה. וזה בא לידי ביטוי גם בבחירה האישית ביותר באירוע: החופה. סבתא של עמית היא אמנית וציירת, וכשהגיעה השאלה איך תיראה החופה, עמית החליטה לפנות אליה. "סבתא, אני רוצה חופה, אני רוצה שיהיה בה קצת תחרה", היא ביקשה ממנה. סבתא אספה תחרות ישנות, חלקן בנות כמאה שנה, ותפרה עבורם חופה בעבודת יד. "חופה זה משהו שעובר מדור לדור, מבחינתי", עמית מסבירה. היא מדברת על החופה לא רק כאלמנט עיצובי, אלא כמשהו שיש בו צניעות, משמעות משפחתית ותחושה של המשכיות. ועכשיו, אחרי החתונה, היא מתכננת לקפל ולמסגר אותה, כדי שתישאר איתם בבית. אני מודה שזה היה אחד הרגעים שהכי ריגשו אותי בשיחה שלנו. המחשבה שסבתא שלה ישבה ותפרה במו ידיה את החופה שתחתיה הנכדה שלה תתחתן, פשוט נגעה לי בלב. כל כך נגעה, שמצאתי את עצמי חושבת על סבתא שלי, וכמה הייתי רוצה שיום אחד גם היא תיצור משהו כזה עבורי. משהו שאוכל לעמוד תחתיו ביום החתונה שלי, ולדעת שבכל תפר שלו יש אהבה של חיים שלמים.

שמלה עם סיפור משלה

עמית אולי ידעה בדיוק איזו אנרגיה היא רוצה לייצר בחתונה, אבל בכל הנוגע לשמלה, הדרך הייתה קצת יותר ארוכה. שמונה חודשים, ליתר דיוק. היא חיפשה שמלה שתצליח להיות רומנטית בלי להרגיש מתוקה מדי, מיוחדת בלי להיות מוגזמת, וכזו שלא תרגיש כמו תחפושת. למרות שגרה בארצות הברית, היא החליטה ליצור את השמלה בישראל. "אני מאוד כזה jeans, t-shirt " היא מספרת לי, אבל מבהירה שהיא גם אוהבת דרמה אופנתית. החיבור עם המעצבת איה פלטר היה מיידי. במקום לבחור שמלה קיימת, השתיים התחילו תהליך יצירה משותף, שהתנהל ברובו מרחוק. סקיצות, שיחות, רפרנסים ובחירה מדויקת של בדים. ואז הגיע הרעיון שהפך את השמלה למיוחדת כל כך: שימוש במפות וינטג' ישנות. אותן מפות, עם הרקמות, הטקסטורות והסימנים שהזמן השאיר עליהן, הפכו לחומר הגלם שממנו נוצרה שמלת הכלה. יש משהו יפה במיוחד בבחירה הזאת. לקחת פריט שכבר חי חיים שלמים, ולתת לו חיים חדשים דווקא באחד הרגעים המשמעותיים בחיים שלך.

גם השמלה השנייה נוצרה יחד עם איה, והשתיים הקפידו לשמור על חיבור בין הלוקים. "היה לי חשוב שיהיה איזשהו חבל מקשר בין כל השמלות", עמית מסבירה. אותו חיבור הגיע דרך הרומנטיקה, עבודת היד ותשומת הלב לפרטים הקטנים. בשמלה השנייה, למשל, שולב פרח שנוצר במיוחד מאפס. את שתי השמלות עמית מדדה לראשונה רק שבועיים לפני החתונה, כשהגיעה לישראל עם אמה ושלוש החברות הכי טובות שלה. וגם אז, כשהחתונה כבר הייתה ממש מעבר לפינה, הן עוד הספיקו לבצע שינויים עיצוביים. "היא הבינה כל כך את מי שאני", מספרת עמית על איה, ומתארת את החוויה של יצירת השמלות יחד כמשהו מיוחד בפני עצמו.

השמלה השלישית בכלל לא הייתה בתכנון. במהלך אחת השהויות שלה בישראל, עמית יצאה להליכה בנווה צדק, נכנסה במקרה לחנות The Mercer ויצאה עם תוספת לא צפויה למלתחת החתונה. וככה, כמעט בלי להתכוון, נוצרו שלושה לוקים שונים, שכל אחד מהם הביא איתו משהו אחר. מהאהבה שלה לווינטג' ועד לבחירות הספונטניות, היה ברור שעמית לא ניסתה להיצמד לתמונה אחת של איך כלה אמורה להיראות. ואם חשבתם ששלוש שמלות הן מספיק החלטות אופנתיות לחתונה אחת, חכו שתשמעו על העגילים. עמית מספרת לי שהחיפוש אחר הזוג המתאים היה מאתגר במיוחד. היא אפילו הגיעה למצב שבו הזמינה עגילי זכוכית מאמנית בצרפת, רק כדי לגלות שהם כבדים מדי. בסופו של דבר, אחרי לא מעט חיפושים, היא מצאה את הזוג הנבחר ב־ Casa Shop, שמתמחה באוצרות של תכשיטי וינטג'. "אני חושבת שזה מתחבר ממש עם השמלה, שגם הייתה וינטג'", היא מספרת. וככה, בין שמלות שנבחרו בקפידה, פריטי וינטג' ומציאות לא מתוכננות, נוצרה מלתחת כלה שלא ניסתה להיראות כמו שום דבר אחר. היא פשוט הייתה עמית.

הרגע שבו הכול מתחבר

החתונה התחילה ב-12 בצהריים ונמשכה עד 22:30 בלילה. שבע שעות מתוכן הוקדשו לריקודים. "אנשים נשארו כל כך הרבה זמן", עמית מספרת בהתלהבות, ונשמעת כמעט מופתעת מכך שהחזון שלה ושל תום באמת עבד. אבל כשאני שואלת אותה איזה רגע היא לוקחת איתה מהיום הזה, היא לא מדברת על העיצוב, על השמלות או על המסיבה. היא חוזרת לרגע שבו ראתה את תום מגיע אליה. "אני פתאום באותו רגע הייתי עוד פעם כאילו בת 18", היא מספרת. "אני מסתכלת עליו ואני כזה, עשינו את זה. כאילו, לא מאמינה שזה קורה." ואחרי כל מה ששמעתי ממנה על החתונה, פתאום הכול מתחבר. כי מאחורי כל ההחלטות האופנתיות והעיצוביות, יש שני אנשים שהכירו בגיל 18, גדלו יחד, עברו מדינות, בנו חיים משותפים, ועכשיו עומדים זה מול זו, מוקפים באנשים שליוו אותם לאורך הדרך

"אני חושבת שיש לנו את החברים והמשפחה הכי טובים בעולם. אני משוחדת", היא צוחקת. היא מספרת על החברים שהגיעו מחו"ל במיוחד בשביל החתונה, על החברות שהגניבו לה במהלך היום פתקים קטנים שכתבו עבורה, ועל בני המשפחה והחברים שלקחו חלק בטקס החופה. "הרגשנו באמת מוקפים, כאילו מכל כיוון." וזה, יותר מכל דבר אחר, מה שהיא זוכרת לקראת סוף השיחה אני אומרת לעמית שהדרך שבה היא מדברת על החתונה שלה גרמה לי לחשוב אחרת על תכנון חתונות. פחות על מה צריך לעשות, ויותר על מה באמת רוצים. היא עונה לי במשפט שאני חושבת שכל כלה צריכה לשמוע: "אם יש לי מסר אחד לכלות, זה שיהיו עסוקות במה מרגיש להן בדנ"א שלהן. מה נכון לדנ"א שלהן." והיא מוסיפה שכאשר בוחרים לעשות משהו שבאמת מתאים לנו, גם התהליך עצמו הופך לפחות מלחיץ. "כי הדרך זה העיקר." ואולי זה הסיפור של החתונה הזאת. לא המפות שהפכו לשמלה, לא הירקות שהחליפו את הפרחים, ואפילו לא שבע שעות של ריקודים. אלא שני אנשים שהחליטו לחגוג את האהבה שלהם בדיוק בדרך שמתאימה להם, וגילו שכשהכול מרגיש נכון, גם האנשים סביבם מרגישים את זה.

קרדיטים:

 מפיקה : נועה אברהם

 אוכל : ILU

עיצוב : Solay Studio , נועם ונטע

 שמלה ראשונה ושניה : איה פלטר Aya Pelter

 שמלה שלישית : Elle Sasson

 עגילים : Casa Shop

 איפור שיער : גיטלה ברושל Gitla Brushel

 צילום סטילס ופילם : אלמוג אברג׳יל Almog Abargil

 צילום וידיאו : רבקה ברוורמן Rivka Braverman

 די ג׳יי : יותם אוהב ציון